האלימות בבתי הספר היא לא רק בעיה של מערכת החינוך היא מראה של החברה כולה
״יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ״
פרקי אבות, פרק ב', משנה י׳.
טור אישי | מאת: אלעד קקון |אילוסטרציה: אשקלון עכשיו
יש משפטים שראויים להיות תלויים בכל כיתה, בכל מסדרון ובכל חדר מורים. המשפט הזה הוא אחד מהם. אלא שבמציאות שאנחנו נחשפים אליה בתקופה האחרונה, נדמה שלפעמים שכחנו את משמעותו.
בימים האחרונים אנחנו נחשפים פעם אחר פעם למקרי אלימות קשים במערכת החינוך. מהגיל הרך ובתי הספר היסודיים ועד לחטיבות הביניים והתיכונים. איומים, מכות, השפלות, חרמות וסרטונים שמופצים ברשתות החברתיות. תמונות וסרטונים שקשה להישאר אדישים אליהם, ושמעוררים לא מעט שאלות על המציאות שבה גדלים הילדים שלנו.
ואני שואל את עצמי: מה קרה לנו כחברה? מה קורה לנו כהורים? איך הגענו למצב שבו בית הספר, שאמור להיות אחד המקומות הבטוחים ביותר עבור ילדינו, הופך לעיתים למקום שבו תלמידים חוששים להגיע בבוקר?
אני כותב את הדברים האלה לא רק כעורך אתר חדשות, אלא קודם כול כאב שמגדל ילדים במדינת ישראל.
אני חרד מהמציאות הזאת. חרד מהמחשבה שילד עלול לצאת בבוקר לבית הספר ולא לדעת אם היום שלו יסתיים בלימודים, או באירוע אלימות, באיום, בהשפלה או בחרם חברתי. חרד מהמחשבה שילדים נאלצים להתמודד עם מציאות שבה הפגיעה בהם עלולה להפוך בתוך דקות לסרטון שמופץ בין מאות ואלפי אנשים.
והשאלה היא לא רק מה קורה בתוך כותלי בית הספר, אלא גם מה קורה מחוץ להם.
מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו בבית? איזה דוגמה אישית אנחנו נותנים להם? האם אנחנו מקשיבים להם מספיק? האם אנחנו יודעים מה עובר עליהם ברשתות החברתיות? האם אנחנו מבינים את עוצמת הפגיעה שיכולה להיגרם מהודעה אחת, מתמונה אחת, מסרטון אחד או מקבוצת וואטסאפ שמחליטה להחרים ילד או ילדה?
בעידן שבו הרשתות החברתיות הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם של בני הנוער, גם האלימות משנה פנים. היא כבר לא מסתיימת בהפסקה או בשער בית הספר. היא יכולה להמשיך בבית, בטלפון הנייד, בקבוצות החברתיות ובכל שעה ביום. חרם, השפלה והפצת תכנים פוגעניים עלולים ללוות ילד גם כשהוא כבר נמצא בחדרו, לכאורה במקום הבטוח שלו.
אבל לצד האחריות של ההורים, אסור לנו להתעלם גם מהאתגר העצום שמונח לפתחם של אנשי החינוך.
מה הכלים שאנחנו נותנים למורים? מה הסמכויות שיש למנהלי בתי הספר?
האם אנחנו דורשים ממערכת החינוך לפתור בעיות חברתיות וערכיות מורכבות, מבלי להעניק לה את הכלים, כוח האדם, הגיבוי והסמכויות הדרושים לכך? האם מורה שנכנס לכיתה אמור להיות גם מחנך, גם פסיכולוג, גם גורם טיפולי וגם מי שנדרש להתמודד לבדו עם אירועי אלימות מורכבים?
אני חושב שצריך לעצור ולשאול את השאלות האלה ברצינות. אי אפשר להטיל את כל האחריות על המורים, ואי אפשר לצפות ממנהלי בתי הספר לפתור לבדם משבר חברתי רחב כל כך. מצד שני, אסור שהקושי יהפוך לתירוץ ואסור שתלמידים יישארו ללא הגנה.
נדרשת כאן שותפות אמיתית: הורים שמגלים מעורבות, מערכת חינוך שמקבלת כלים וסמכויות, הנהלות שמגיבות בנחישות, רשויות מקומיות שמעניקות גיבוי, ומדינה שמבינה שחינוך לערכים ולמוגנות הוא לא עניין משני.
ומה הפתרון? האם מדובר בהחמרת הענישה? בהגדלת מספר אנשי הצוות? בתוכניות חינוכיות? בפיקוח הדוק יותר על הרשתות החברתיות? אולי בשילוב של כל אלה?
אין לי יומרה להציג פתרון קסם, ואני גם לא חושב שקיים פתרון אחד שיכול לעצור את התופעה ביום אחד. אבל דבר אחד ברור לי: אי אפשר להמשיך להתייחס לכל מקרה כאל אירוע נקודתי, לטפל בו, לפרסם הודעה ולחזור לשגרה עד למקרה הבא.
צריך שינוי עמוק יותר. שינוי שמתחיל בבית, ממשיך בכיתה ומגיע עד למקבלי ההחלטות.
צריך להחזיר את השיח על כבוד הדדי, על גבולות, על אחריות אישית ועל קבלת השונה. צריך ללמד ילדים שאפשר לכעוס בלי להכות, לא להסכים בלי להשפיל, ולהיות חלק מקבוצה בלי להחרים מישהו אחר.
ובעיקר, צריך להקשיב לילדים. לזהות סימני מצוקה בזמן, לא להתעלם מתלונות ולא לחכות שהאירוע הבא יגיע לכותרות כדי להבין שמשהו לא עובד.
אני מסתכל על התמונות, על הסרטונים ועל המקרים שנחשפנו אליהם ביממה אחת, והמון שאלות רצות לי בראש. לא תמיד יש לי תשובות, אבל יש לי תחושה ברורה שאסור לנו להתרגל למציאות הזאת.
ילד לא אמור לפחד מילד אחר. הורה לא אמור לשלוח את בנו או את בתו לבית הספר בחשש. ומורה לא אמור להרגיש שהוא נותר לבדו מול מציאות מורכבת כל כך.
בסופו של דבר, הצלחה של מערכת החינוך לא נמדדת רק בציונים, בתעודות ובאחוזי הזכאות לבגרות. היא נמדדת גם בשאלה איזה בני אדם אנחנו מגדלים כאן.
אני חוזר למשפט מפרקי אבות: ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״. אולי הגיע הזמן שנפסיק לראות בו רק משפט יפה ונחזיר אותו להיות דרך חיים.
כי לפני שאנחנו רוצים לגדל דור של מצטיינים, אנחנו חייבים לגדל דור שיודע לכבד. לפני התורה, לפני הציונים ולפני ההישגים דרך ארץ.
ואני מבקש להשאיר כאן שאלה אחת פתוחה: מה אנחנו, כחברה, מוכנים לעשות כבר היום כדי שהילדים שלנו ירגישו בטוחים מחר?
